על מנגנון השמיעה והסוגים השונים של ליקויי השמיעה

שטיינר מכשירי שמיעה
שיתוף המאמר:
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב email

אבחון של ליקוי שמיעה אצל ילד מכניסה את המשפחה לתוך עולם חדש של מונחים ומידע. הבנת מהותו של הליקוי שאובחן והכרות עם מושגים בסיסיים בתחום חשובים לניהול מושכל של השיקום השמיעתי של הילד. על מנת להבין את מהותו של ליקוי שמיעה ספציפי יש להכיר את מערכת השמיעה בכללותה.

 

אז, כיצד אנו שומעים?

מקורו של כל צליל בתנועה. כאשר, למשל, נושבת רוח ומניעה את העלים שבעץ, העלים בתנועתם דוחפים את מולקולות האוויר שסביבן וגורמים להן לרטוט. הרטט מועבר למולקולות אוויר שכנות והתפשטותו של רטט זה יוצר את גל הקול אותו אנו שומעים. רטט איטי (תדר נמוך) נשמע כצליל עבה בעל גוון של באס (כדוגמת קול של גבר), ורטט מהיר (תדר גבוה) נשמע כצליל דק וגבוה (כדוגמת ציוץ של ציפור).

תהליך השמיעה כולל את קליטתם של גלי הקול והפיכתם לקוד עצבי אותו מסוגל המוח לתרגם ולפענח. תהליך זה נעשה ע”י האוזן, שמהווה את החלק הפריפריאלי של מערכת השמע, ומורכבת משלושה חלקים: האוזן החיצונית, האוזן האמצעית (או התיכונה) והאוזן הפנימית. כל אחד מחלקי האוזן ממלא תפקיד ייחודי בתהליך המורכב אותו אנו מכנים “שמיעה”.

 

האוזן החיצונית

האוזן החיצונית כוללת את האפרכסת (Pinna בלעז) שהיא האיבר הסחוסי החיצוני, ואת תעלת השמע החיצונית המסתיימת בצדה הפנימי בעור התוף. תפקיד האפרכסת לקלוט את גלי הקול ולכוון אותם אל תוך תעלת השמע החיצונית. על מנת להבין טוב יותר את תפקידה של אפרכסת האוזן כ”מקלט” של צלילים ניתן להפנות את האוזן לכוונו של מקור קול ולכווץ מעט את האפרכסת לצורה של משפך. בעשותכם זאת תוכלו להבחין שהקול אליו כוונתם נשמע רם יותר. למבנה המיוחד של האפרכסת, הכולל בליטות ושקערוריות, נועד גם תפקיד באיתור מקורו של הצליל במרחב.

תעלת השמע החיצונית מכילה בד”כ עיקול אחד או שניים וקירותיה עשויים רקמה רכה יחסית בחלקה החיצוני (כ-3\2 מאורכה) ורקמה קשה בשליש הפנימי הקרוב לעור התוף. קירות תעלת השמע מכילים בלוטות המפרישות שעווה (cerumen) שתפקידה להרחיק גופים זרים מהאוזן ולעזור בשמירת ניקיונה.

 

האוזן התיכונה

האוזן התיכונה הינה חלל קטן מלא באוויר המופרד מהאוזן החיצונית ע”י עור התוף. האוזן האמצעית משמשת הן כמגבר והן כמתמר ההופך את האנרגיה האקוסטית הנקלטת ע”י האוזן החיצונית לאנרגיה מכאנית המועברת לאוזן הפנימית. בתוך חלל האוזן התיכונה מצויות שלוש עצמות קטנטנות: עצם הפטיש המחוברת לעור התוף, עצם הסדן המחוברת לעצם הפטיש, ועצם הארכוף המחוברת לעצם הסדן. תפקידן של עצמות אלו (הנקראות עצמימי השמע) להעביר את תנודות עור התוף תוך כדי הגברתן אל האוזן הפנימית. כאשר גלי קול פוגעים בעור התוף, הם גורמים לו לנוע, ותנועה זו מרטיטה את שרשרת עצמימי השמע. המבנה המיוחד של שרשרת עצמימי השמע ויחסי הגודל בין העצמות השונות גורמים להגברת הרטט שהועבר ע”י עור התוף, כך שזה מגיע בעוצמה גדולה הרבה יותר אל תוך האוזן הפנימית. על מנת שתנועת עור התוף ועצמימי השמע תהיה היעילה ביותר, על לחץ האוויר בתוך האוזן התיכונה להיות שווה ללחץ האוויר המצוי מחוץ לאוזן. השמירה על איזון בלחץ האוויר מוטלת על חצוצרת השמע (Eustachian tube), שהיא צינורית צרה המחברת את האוזן התיכונה עם חלל הגרון . בזמן בליעה, ניתן לשמוע “קליק” באוזן המעיד על מעבר בועית אוויר קטנה בחצוצרת השמע, שנועדה להשוות את לחץ האוויר בתוך חלל האוזן התיכונה לזה השורר בחוץ. שליחת בועיות אוויר אלו נעשית באופן אוטומטי יותר מ – 1000 פעמים ביום.

 

האוזן הפנימית

האוזן הפנימית הינה החוליה האחרונה בשרשרת ותפקידה להתמיר את האנרגיה המכאנית המתקבלת מהאוזן התיכונה לאנרגיה חשמלית היכולה להיות מועברת באמצעות עצב השמיעה אל המוח. בנוסף להתמרת האנרגיה לפולסים חשמליים אותם המוח מסוגל להבין, לאוזן הפנימית תפקיד בקידוד הצלילים עפ”י התדרים השונים שלהם. היא מכילה בתוכה את השבלול, בו נעשה תהליך ההתמרה והקידוד, וכן את איבר שיווי המשקל. השבלול מורכב משתי תעלות המכילות בתוכן נוזל ומופרדות ע”י ממבראנה הנקראת הממבראנה הבאזילארית (באורך של כ- 30 מ”מ). על גבי הממבראנה הבאזילארית מצויים תאי שיער קטנטנים (כ – 20,000 במספר). בחיבור שבין השבלול והאוזן התיכונה מצויים שני חלונות, החלון האובאלי והחלון העגול. עצם הארכוף שבאוזן התיכונה מתחברת לחלון האובאלי ומעבירה דרכו את תנודות עצמימי השמע אל הנוזל המצוי בשבלול. תנועת הנוזל שבשבלול גורמת לתנודה גלית בממבראנה הבאזילארית וזו גורמת לתנועה של תאי השיער הקטנטנים. תנועתן של תאי השיער מפעילה מנגנון כימי בתאים אלה הגורם להפיכתן של התנודות המכאניות לפולסים חשמליים המועברים לעצב השמע. מבנה הממבראנה הבאזילארית אינו אחיד ולכן תנודותיה אינן שוות בעוצמתן לכל אורכה. תנודות הנוצרות ע”י צלילים בתדר גבוה תהיינה גדולות יותר בתחילתה של הממבראנה הבאזילארית, בקצה הקרוב יותר לאוזן התיכונה, בעוד צלילים בעלי תדר נמוך יגרמו לתנודות חזקות יותר בקצה הרחוק של הממבראנה. סיבי עצב השמע מעוררים ע”י פוטנציאל חשמלי שיוצרים תאי השיער במקום בו התנודה היא החזקה היותר. עצב השמע מעביר את האות החשמלי המקודד למוח שם נעשה פענוחו.

המנגנון המורכב של השמיעה מאפשר קליטת גלי קול, המרתם לתנועה מכאנית של עצמות, המרת התנועה המכאנית של העצמות לגל הנע בתוך נוזל, ולבסוף לפולסים חשמליים המועברים ע”י עצב השמיעה למרכזי פענוח במוח. שיבוש במערכת מופלאה זו, ולו העדין ביותר, עלול לגרום לליקוי ביכולת השמיעה שלנו.

 

אפיונו של ליקוי השמיעה נקבע ע”י מספר גורמים:

 

מידת החומרה של הליקוי, כאשר הדרגות השונות הן: ליקוי שמיעה קל, בינוני, בינוני חמור, חמור, עמוק.

 

המיקום בתוך מערכת השמיעה בו חל השיבוש בפעולת מנגנון השמיעה:

ליקוי שמיעה הולכתי – מקורו בבעיה באוזן החיצונית או האוזן התיכונה הגורמת לשיבוש בהולכת הצלילים אל תוך האוזן הפנימית.

ליקוי שמיעה תחושתי – עצבי מקורו באוזן הפנימית, דהיינו, בשבלול או בעצב השמע המוליך את האותות החשמליים למוח.

ליקוי שמיעה מעורב – מקורו בבעיה הן במנגנון הולכת הצליל, דהיינו, באוזן החיצונית ו\או התיכונה, והן בבעיה באוזן הפנימית.

 

ליקוי שמיעה חד צדדי (אוזן אחת לקויה ואחת תקינה) לעומת ליקוי דו צדדי בו קיימת בעיית שמיעה בשתי האוזניים.

 

 ליקוי שמיעה הולכתי

ליקוי שמיעה הולכתי נגרם כתוצאה מהפחתת עוצמתו של הצליל בדרכו מהאוזן החיצונית אל האוזן הפנימית. הפחתה זו יכולה להיות תוצאה של חסימה או נזק למבנה האנטומי של האוזן החיצונית או האוזן התיכונה. להלן מספר דוגמאות לגורמים אפשריים להיווצרות ליקוי שמיעה הולכתי אצל ילדים:

חסימת תעלת האוזן החיצונית ע”י שעווה או גורם חיצוני אחר. הסרת הגורם המפריע ע”י רופא אא”ג תגרום בד”כ לשחזור מלא של השמיעה הנורמאלית.

אפרכסת האוזן יכולה להיות נעדרת או בעלת מבנה פגום כתוצאה מפגם גנטי או בעיה במהלך חודשי ההיריון הראשונים. הדבר יכול לגרום לבעיות באיתור מקור הצלילים. בדומה, תעלת האוזן החיצונית יכולה להיות חסומה חלקית או באופן מלא מלידה ולגרום לירידה בשמיעה.

פגיעה בעור התוף הנגרמת כתוצאה מפגיעה של כלי חד, מכה טראומטית לראש, שינויים פתאומיים בלחץ האוויר או חשיפה לרעש חזק מאוד.

נזק מולד באוזן התיכונה כחלק מסינדרום כולל או כבעיה בלעדית של האוזן התיכונה. פגם כזה יכול לבוא לידי ביטוי במבנה עצמימי השמע ויכולת התנועה שלהם בתוך חלל האוזן האמצעית.

דלקות אוזניים חוזרות ונשנות של האוזן התיכונה הן הגורם מספר אחד להיווצרות ליקוי שמיעה הולכתי אצל ילדים קטנים. כתוצאה מתפקוד לקוי של חצוצרת השמע נוצר לחץ נמוך בתוך חלל האוזן התיכונה הגורם לשאיבת נוזלים מן הרקמות העוטפות חלל זה. הצטברות נוזלים באוזן התיכונה בולם את תנודות עור התוף ואת תנועת עצמימי השמע ולפגיעה בהולכת הצלילים מן האוזן החיצונית אל האוזן הפנימית.

מרביתם של ליקויי השמיעה ההולכתיים ניתנים לטיפול באמצעיים רפואיים (תרופות או ניתוחים). במידה שהדבר אינו אפשרי או שהטיפול אינו משחזר באופן מלא שמיעה תקינה, השיקום השמיעתי יכול להיעשות בעזרת מכשירי שמיעה.

 

ליקוי שמיעה תחושתי-עצבי

ליקוי שמיעה זה נגרם כתוצאה מנזק באוזן הפנימית המתבטא בד”כ בהרס תאי השיער הזעירים או בסיבי העצב המעבירים את האותות החשמליים מהאוזן הפנימית אל המוח. להלן דוגמאות לגורמים אפשריים להיווצרות ליקוי שמיעה תחושתי – עצבי אצל ילדים:

ליקוי שמיעה מולד שמקורו גנטי או כתוצאה מבעיות במהלך ההיריון או הלידה. תרופות מסוימות הנלקחות ע”י האם במהלך ההיריון, שימוש בסמים ואלכוהול, מחלות של האם בתקופת ההיריון (לדוגמא, אדמת), מחסור בחמצן לעובר בזמן ההיריון או הלידה עלולים לגרום להרס תאי שיער באוזן הפנימית ולליקוי שמיעה.

חשיפה לרעש פתאומי חזק במיוחד עלולה לגרום לירידה בשמיעה שהיא זמנית או קבועה. יש לציין שירידה בשמיעה כתוצאה מחשיפה לרעש אופיינית יותר לגיל הנעורים או הגיל המבוגר.

מחלות חמורות כדוגמת דלקת קרום המוח או סיבוך של מחלות ילדות כגון חזרת וחצבת. שימוש ממושך בתרופות מסוימות הידועות כאוטו טוקסיות עלול אף הוא לגרום לנזק בלתי הפיך באוזן הפנימית ולירידה בשמיעה.

סוג זה של ליקוי שמיעה אינו ניתן לטיפול רפואי, בדרך כלל. השיקום השמיעתי נעשה באמצעות מכשירי שמיעה או שתל שבלולי במידת האפשר.

אבחון מוקדם של בעיות שמיעה מכל סוג שהוא אצל ילדים, הבנה מקיפה של הליקוי ושל מכלול אפשרויות הטיפול או השיקום השמיעתי, וביצועם בשלב המוקדם ביותר הכרחיים על מנת לאפשר התפתחות תקינה ככל האפשר של דיבור ושפה.